במשך שנים ארוכות נמנעתי ממדיטציה. החוויות הראשונות שלי בתחום במהלך גילאי העשרים היו מתסכלות למדי. הן הדגימו לי שיש לי מוח קוף חסר שקט ומקפץ שאינו יכול לנוח במקום אחד לרגע והסירו ממני כל אמונה שאני אי פעם "אצליח" לעשות מדיטציה. (חלק מהסיבה לכשלון הייתה בוודאי עצם המחשבה שמדיטציה זה דבר שאפשר להכשל בו). "יש כנראה אנשים שלא מסוגלים לעשות מדיטציה," חשבתי לעצמי, "ואני כנראה אחד מהם." רק בתחילת העשור הנוכחי התחלתי לעשות את צעדי הראשונים והמהוססים בתוך עולם המדיטציה. על חלק מהצעדים הראשונים ההם כתבתי בזמנו כאן בפוסט על סופ"ש ויפאסאנא שהשתתפתי בו בסוף 2011.
העניין שלי במדיטציה ובכח של הקשיבות ותשומת הלב התפתח בשנים הללו, גם מכיוון שרבים מחברי מתרגלים מדיטציה, וגם מכיוון שככל שביקשתי להביא יותר כוונה לתוך החוויות הפסיכדליות שלי גיליתי כמה חשובה היכולת לשמור על פוקוס ותשומת לב בסוג כזה של עבודה. ועדיין, גם אחרי שהתחלתי לפסוע בדרך היו לי הרבה תפיסות שגויות על מה זה מדיטציה. נדרשו עוד שנים של של תרגול לא תמיד סדיר עד שאתחיל להבין מהי בעצם מהות התרגול ולמה הוא טוב עבורי. וגם אחרי שהשתכנעתי בתועלת שיש לדבר הזה עבור איכות התודעה והחיים שלי והתחלתי לתרגל באופן יומיומי עדיין לא ממש יכולתי לראות קשר בין חוויות המדיטציה המונוטוניות ודי משעממות שבהן נדרשתי להביט שוב ושוב באותם דפוסים מנטליים מוכרים שחזרו והופיעו בתודעה שלי לבין החוויות הפסיכדליות רבות העוצמה והצבע שעיצבו את חיי.
בין פסיכדליה למדיטציה
במקביל לעניין הנמשך שלי בפסיכדליה ולעניין המתגבר שלי במדיטציה הוספתי להתקל לאורך השנים הללו בשאלות התכופות שנוגעות לקשר בין השתיים. אחת השאלות הנפוצות שנשמעות כשמדברים על פסיכדלים היא למה בעצם צריך את הדבר הזה? האם אי אפשר להגיע לאותה החוויה באופן טבעי (לרוב בלי שהשואל אי פעם ניסה או מוכן להקדיש את הזמן הנדרש לשם כך)? או טענה של הדובר שאין לו צורך במשני תודעה משום שהוא מגיע לאותם מצבי תודעה ללא שימוש בפסיכדלים (לרוב בלי שהתנסה בפסיכדלים).
חוויות פסיכדליות ותרגול רוחני לא עומדים זה מול זה אלא אלא משלימים זה את זה. טרנס מקנה.
כבר שנים שאני נתקל בשאלות וטענות מסוג זה, ובדרך כלל נהגתי להשיב שכדאי להמנע מהרדוקציה שיוצרת ההשוואה הפשטנית והמגבילה בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית (כאילו שאין גם אנספור סוגי מדיטציות הנבדלים בטכניקות, מטרות והשפעות, ואנספור סוגים של חוויות פסיכדליות שנבדלים על ידי סוג החומר ועל ידי סוגי החוויות המאוד שונים שבני אדם שונים חווים איתם ברגעים שונים בחייהם). יתכן אמנם דמיון מסוים בין שני הדברים הללו, אבל לשים ביניהם סימן שיוויון משמעו לשטח ולהעלים הבדלים המשמעותיים. ובכלל כפי שאמר טרנס מקנה – תרגול רוחני וחוויות פסיכדליות אינם סותרים זה את זה. למעשה הם יכולים וצריכים להשלים זה את זה. חוויות פסיכדליות יכולות להעשיר ולהעמיק את התרגול התודעתי-רוחי ואילו תרגול תודעתי-רוחי כמו למשל מדיטציה, יוגה או אמנויות לחימה יכול להעשיר חוויות פסיכדליות ולהוות כלי שמאפשר להעניק צורה ולקרקע את ההכרות והתובנות שמתקבלות בחוויות פסיכדליות.
לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי אמר פעם שכל פסיכונאוט רציני שהכיר בחייו היה גם מודט רציני, ואכן, אין ספק שניסיון בשליטה ותיעול של התודעה שימושיים במיוחד בחוויות פסיכדליות דווקא משום החוויות הללו עוצמתיות ופותחות כל כך הרבה ערוצים לחוויה ועבודה. חוויות פסיכדליות מעצימות את החוויה שלנו, לעיתים באופנים מטלטלים – והמיומנות המדיטטיבית של ניתוב תשומת הלב שלנו עשויה להיות ייקרת ערך במצבים כאלה, על מנת לסייע להפיק מהם יותר וגם כדי להגן עלינו מפני דפוסי מחשבה לא נעימים שעשויים להתפתח למימדים מפלצתיים במהלך חוויה פסיכדלית. אחת החברות הפסיכדליות שלי, שהיא גם מודטת מדופלמת, אמרה לי פעם שהיא לא מצליחה להבין איך בכלל אנשים עוברים חוויות פסיכדליות בלי שיש להם ניסיון כמודטים מכיוון שזה נראה לה כלי בסיסי כל כך עבור כל מי שרוצה להתנסות בחוויות כאלו, וככל שהשנים עוברות זו פרספקטיבה שיותר ויותר הגיונית בעיני. במקביל גם חוויות פסיכדליות יכולות לסייע לתרגול המדיטציה. מצד אחד, ניתן לראות אותן כקיצור דרך. ההגעה למצב מדיטטיבי עילאי בתוך חוויה פסיכדלית אין משמעה שניתן יהיה להגיע למצב הזה מאוחר יותר ללא חומר פסיכדלי. ומצד שני, הגעה למצב תודעה כזה עשויה ללמד אותנו על עצם קיומו וכן לסייע בפיתוח המיומנות שבחזרה למצב תודעה דומה גם ללא שימוש פסיכדלים. אלברט הופמן, מגלה הלסד חותם את ספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" באמירה שהחשיבות האמיתית של הלסד היא ככלי עזר למדיטציה המכוונת לחוויה מיסטית ומעמיקה יותר של המציאות.
האמין שהלסד ישמש כאמצעי עזר למדיטציה. אלברט הופמן
האמירה של הופמן מעידה על הפוטנציאל העמוק שרבים מחלוצי התנועה הפסיכדלית – מאלן וואטס, דרך מיירון סטולארוף ועד טימותי לירי, ראו בחיבור בין מדיטציה לפסיכדליה. ובכל זאת, בין שתי התנועות הללו ניצב גם פער גדול, לפחות ככל שזה נוגע לזרמי המדיטציה הבודהיסטים. מן המפורסמות הוא שאחת מחמשת עקרונות הסילא, הקוד האתי הבסיסי של הבודהיזם, היא המנעות מכל שימוש ב- intoxicants, חומרים משכרים. ובעוד שעל ההגדרה והמשמעות המדויקת של המילה והצו המוסרי הזה ניתן להתווכח (הבודהיזם העתיק לא הכיר את החומרים הפסיכדלים. העקרון החמישי מתייחס בעיקר לחומרים כגון יין ואופיום.) הרי שברור שהוא מצביע על יחס זהיר וחשדני כלפי משני תודעה שנחשבים לרוב במסורת הבודהיסטית כממסכי תודעה המשמשים לבריחה ומערפלים את תפיסת המציאות האמיתית.
אלא שאף כי הבודהיזם אינו אוהד באופן מסורתי חוויות של שינוי תודעה באמצעות צמחים וחומרים פסיכואקטיבים (ניתן לדבר על יוצאי דופן כגון כגון חיבתם של מורי זן מסוימים למשקה הסאקה, השימוש בליקר במסגרת חגיגות טנטריות מסוימות, וגם על השימוש בתה ירוק על ידי מודטים על מנת להלחם בעייפות במדיטציה, אך אלו הם היוצא מן הכלל המעידים על הכלל) התנאים שבו התפתח הבודהיזם בעולם המערבי בשנות השישים והשבעים הציבו אותו ביחסים קרובים לתנועה הפסיכדלית.
חוקר את הצומת בין פסיכדליה לבודהיזם ומדיטציה. הספר זיג זג זן
עבור רבים מהמורים הבודהיסטים המובילים במערב בחצי המאה האחרונה, הייתה זו חוויה פסיכדלית שפתחה את דרך החקירה הרוחנית. הם הגיעו לתרגול המדיטציה (כמו לפרקטיקות רבות אחרות מיוגה ועד טאי צ'י) במהלך חיפוש אחר דרך שתאפשר להם לחדור לאותם מימדים של רוח ותודעה מבלי להזדקק לשימוש חוזר ונשנה במשני תודעה ולהחדיר את האיכות התודעתית של החוויה הפסיכדלית לחיי היום יום שלהם. חלק מהמורים הללו שהגיעו למדיטציה באמצעות חוויות פסיכדליות התכחשו בהמשך הדרך לאפיק החקירה הזה ואסרו על תלמידיהם להתנסות בו. חלקם מוסיפים להוקיר תודה לפסיכדלים על שהביאו אותם לחקירה המדיטטיבית אך רואים אותם כרלבנטים בעיקר כקטליזטורים שמסייעים להצביע על כיוון ולהתניע את הדחף הרוחני הראשוני, וחלק נוסף רואה בשימוש רציני ומקודש באנתיאוגנים כדרך בעלת ערך שעשויה להשתלב בתרגול המדיטטיבי ולתמוך בו. קצרה היריעה מלגעת כאן בעושר הדעות והגישות שמופיעות בצומת המחברת בין הבודהיזם למשני התודעה הפסיכדלים. את הקוראים המתעניינים בנושא אפשר להפנות לספר Zig Zag Zen: Buddhism and Psychedelics שיצא שנה שעברה בהוצאה מחודשת, וגם לספר Altered States: Buddhism and Psychedelic Spirituality in America שראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת קולומביה.
קשרים ראשונים
כאמור, למרות שנים של תרגול מדיטציה בתדירויות אלו או אחרות, עד לפני שבועות ספורים לא ממש מצאתי את הקשר בין שתי החוויות. בסוף אפריל האחרון השתתפתי בריטריט בן תשעה ימים של עמותת תובנה עם המורה מעוררת ההשראה שאיילה קתרין. זו הייתה עבורי פעם ראשונה להשתתף בריטריט ארוך והאפקט המצטבר של הימים הארוכים של התרגול על איכות החוויה המדיטטיבית בלט לי ככל שהתקדם הריטריט ומצאתי את עצמי הולך ומאט את צעדי על הדשא בקיבוץ עין דור, מביט מעלה אל העצים, מקשיב לקולות הציפורים ומרגיש שהחושים מחודדים כל כך, הלב פתוח כל כך, והחוויה עוצמתית כל כך שבראש עולים לפתע זכרונות נשכחים מחוויות פסיכדליות.
מצאתי כמה נקודות דימיון וכמה נקודות הבדל בין חווית הקשיבות (מיינדפולנס) לבין החוויה הפסיכדלית ואני רוצה להזכיר אותן כאן בקצרה כנקודות ציון ראשונות מתוך חקירה אישית שנמצאת כרגע בשלביה הראשוניים ותוביל בוודאי לתובנות נוספות בהמשך.
נקודות דימיון בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית[1]
הסתמכות על חוויה אישית ולא על כתובים וסמכות חיצונית – בניגוד לדתות המונותאיסטיות המתבססות על אמונה בסמכות של כתבי קודש, הפסיכדליה והמדיטציה הן דרכים שמסתמכות לא על סמכות חיצונית אלא על חוויה האישית של המשתמש/מתרגל במהלך החוויה הפסיכדלית/מדיטטיבית. בעוד שעשויה להיות הסתמכות מסוימת על הנחיות חיצוניות (גם במסגרת מדיטציה מונחית, וגם במסגרת טקס שאמאני או כזה של דתות איוואסקה) הרי שבסופו של דבר המשתמש/מתרגל נקרא שלא לאמץ באופן עיוור דוגמות חיצוניות אלא להסתמך על חוויתו האישית.
להיות עם אדם וחווה ברגע שטעמו מפרי עץ הדעת וברגע שגורשו מגן עדן
הרגע הזה – בחוויות פסיכדליות נדמה לעיתים שהזמן פסק מלכת ושהאדם נמצא במרכזו של זרם הזמן היקומי, במקום שמתעלה מעל הזמן והחלל, ומכיל בתוכו את הזמן כולו. האדם נמצא ברגע האחד שבו נברא העולם ובו הוא מסתיים, הרגע שבו טעמו אדם וחווה מהפרי, והרגע שבו גורשו מגן עדן – כל הזמנים הללו ואחרים הופכים לפתע לרגע אחד שבו מתרכזת המציאות כולה ושבו מהדהדים כל הרגעים שהיו וכל אלו שיהיו. החוויה של היקום כולו בגרגר חול, ושל הרגע הזה כמכיל את כל הרגעים מרכזית גם לחווית המדיטציה שהמוקד שלה הוא הריכוז ברגע הזה והחוויה המלאה של הנוכחות ברגע הזה (אלא שפה ניתן פחות דגש לעבר ולעתיד המהדהדים בתוכו. להפך, המתרגל נקרא להתמקד ברגע הזה בלבד).
הרעיון של ניקוי התפיסה ודלתות התודעה – כשאלדוס האקסלי הביא את החוויה הפסיכדלית לראשונה לתשומת ליבו של הציבור במערב הוא השתמש בדימוי הבייליקיאני של פתיחת דלתות התודעה. הפסיכדלים, על פי האקסלי ואחרים הם כלים המאפשרים לנו לחוות את המציאות באופן רחב ובהיר יותר, תוך שחרור והרפיית המנגנונים המגבילים הכופים צורות קבועות מראש על תפיסת וחווית העולם האנושית ומונעים מהאדם לחוות את המציאות כפי שהיא. באופן דומה, הרעיון הבסיסי במדיטציית הויפאסנא הוא להתגבר על דפוסי תודעה שמסיחים את דעתנו מהמציאות עצמה וגורמים לנו לתפוס את העולם תוך שימוש בשבלונות ישנות או דרך דפוסים מקובעים – לפתח מבט צלול בהיר החווה את המציאות כפי שהיא.
חווית הככות (Suchness/Thatness) – בחווית המסקלין הראשונה שלו, שאותה תיעד בספרו "דלתות התודעה" מתאר אלדוס האקסלי כיצד כשהביט בקפלי מכנסיו הבין לפתע:
"'זהו האופן שבו על האדם לראות,' חזרתי פעם נוספת. והייתי עשוי להוסיף 'אלו הם סוגי הדברים שעל האדם להביט בהם.' דברים ללא יומרה, מסופקים בהיותם הם עצמם בלבד, מספקים בככותם, מבלי לשחק תפקיד כלשהו, מבלי לנסות, בטירוף, לפעול בנפרד מהדהרמה-בודי בקריאת תיגר שטנית על חסדו של האל"[2]
חווית הככות, התפיסה הישירה של הדבר כשלעצמו, של עצם הדבר, היא חוויה המתעוררת לעיתים בחוויות פסיכדליות והיא גם אלמנט מרכזי בתפיסה הבודהיסטית, במיוחד במהאיאנה ובזן. בבודהיזם חוויית הככות היא חוויה של מפגש ישיר עם הדברים כפי שהם — בניגוד למפגש בתפיסות המוכנות בראש שאנו מחזיקים לגביהם — המעורר תובנה על טבעם החולף.
תחושה של התעוררות לטבעו האמיתי של העולם – גם מתרגל המדיטציה וגם הפסיכונאוט עשוים לחוש במסגרת החוויה פורצת הדרך שהנה הם מתעוררים לראשונה לטבעו האמיתי של העולם – שהם רואים לראשונה את העולם בעיניים תמות, נקיות המאפשרות להן לחזות בדברים עצמם במקום בצלליהם.
חוויה מועצמת – לאורך השנים זכו הפסיכדלים לכינויים כגון זכוכית המגדלת של התודעה – הם תוארו כחומרים שמעצימים, מגדילים ומהדהדים את התכנים שנמצאים כבר בתודעה שלנו כמו גם את הסביבה שאליה היא נחשפת. והנה, דבר דומה קורה גם במסגרת חווית ריטריט המדיטציה. כשבמשך כמה ימים שותקים, מאטים את קצב ההליכה, ממעיטים בגרויים ומלמדים את המבט להשתהות ולהבחין, מתחילה כל חוויה לקבל סדר גודל מועצם. בתוך החלל המתרוקן של התודעה מורשה כל רושם שעובר להדהד עוד זמן ארוך. הדבר עשוי להתבטא ביכולת מועצמת להתרגש ממוזיקה או לחוש פליאה ויראה מול היופי שבשיירת נמלים החולפת על המדרכה או הרשרוש של של העצים – בדומה לאופן שהדבר עשוי לקרות בחוויה פסיכדלית. כמו בפסיכדליה כך גם במדיטציה מה שהשתנה הוא לא בהכרח האופן שבו הצבעים נראים (אם כי גם זה כמובן עשוי להשתנות) כמו האופן בו האדם מתבונן בהם. חלק ניכר מהשינוי מתרחש באופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם: במבט שהופך לנינוח, עמוק, וישיר יותר.
שינויים בתפיסת הזמן – בחוויה פסיכדלית רגע קצר עשוי לחוש כמו שנים ארוכות ואף מאות שנה. המקבילה בתחום המדיטציה פחות קיצונית אולי, אבל שעה של מדיטציה בהחלט עשויה להדמות למשך זמן ארוך בהרבה עבור המודט.
משקף תודעה – המילה פסיכדלי משמעותה חושף או משקף תודעה, כאשר הרעיון הוא שהחוויה הפסיכדלית משקפת את הדברים שנמצאו כבר בתודעת המשתמש: פחדים, תקוות, חלומות, קווי אופי וכו' – ומעצימה אותם. במסגר הריטריט הכוונה היא להתנשא מעבר לדברים הללו על ידי התחברות לנשימה ולמקום ראשוני יותר של התודעה – אבל הריטריט גם הוא פסיכדלי במובן שאנחנו שואבים מתוך התודעה את בליל המחשבות שממלאות אותה במהלך חיי היום יום ומנסים לזכך אותה כך שישאר רק החומר הבסיסי של התודעה שמתוכו היא ונטיותה משתקפות באופן הברור ביותר. במהלך התהליך הזה אנחנו נתקלים בנטיות הבסיסיות של התודעה שלנו, הסרטים העיקריים שמפעילים אותנו כמו חרדה או אהבה. זכרונות עתיקים מהתודעה עשויים לצוף במהלך טריפ אבל גם בריטריט – כשבמדיטציה אחת יכולים להופיע לפתע רגעים מהילדות, מהתיכון או מתקופות אחרות בחיים.
תחושה של פתיחת הלב ואופוריה – בחוויה הפסיכדלית וגם בחווית המדיטציה (שוב, במיוחד בריטריט) עשויה להופיע תחושת אופוריה, רוממות רוח עצומה ושמחה פנימית מתפרצת. זו עשויה להיות מלווה בפתיחה אדירה של הלב, תחושות מועצמות של אינטימיות וקרבה אל האנשים הקרובים אלינו ולעתים גם לזרים גמורים.
אפטרגלואו – גם לחווית הריטריט וגם לחוויה הפסיכדלית יש אפטרגלואו, תחושת אופוריה שאפשר לחוש בבטן, בנשימות העמוקות יותר, באינטואטיביות המוגברת, בקשר הרגשי המוגבר, בפתיחות המועצמת וגם במצב התודעה הרגיש והחשוף יותר שהוא יקר ערך אך לעיתים גם מקשה את החזרה לקצב של העולם שבחוץ. בשני המקרים אורכו של האפטרגלואו הזה תלוי מאוד במה עושים איתו. אם ממשיכים בתרגול, ובמקרה הפסיכדלי או ממשיכים בחברתם של האנשים שאיתם התקיימה החוויה הפסיכדלית ובמקום השקט בו התרחשה, האפטרגלואו יכול להמשך עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אצים לחזור להרגלים הקודמים האפטרגלואו ימהר להתפוגג.
ניתוק ואינטגרציה מחדש – לאחר חוויה פסיכדלית, כמו לאחר ריטריט, המשתמש יכול לחוש מנותק מזרם וקצב החיים. הוא חווה חוויות עצומות שפתחו בפניו אופקים ודלתות חדשות בנוגע לדרכי מחשבה, התנהגות ותקשורת – אבל העולם שבחוץ עדיין מתנהל באותו האופן – הוא לא הכין את עצמו לקבלת הבשורה. ולכן המפגש עם בני המשפחה, החברים והנהגים בכביש עשוי להיות צורב. המפגש עם הדפוסים הישנים נושא בחובו את אותה הסכנה של שיבה לדפוסים אלה.
עוצמת הגילוי הראשוני – החוויה הפסיכדלית המשמעותית הראשונה והריטריט הארוך הראשון נוטים להיות חזקים במיוחד. אם האדם מתמיד בחוויות פסיכדליות או בריטריטים לאורך שנים חוויות עתידיות ינטו להיות דרמטיות פחות. המשתמש/מתרגל כבר יודע יותר למה לצפות. יש פחות מה שיפתיע אותו. ניתן לדבר על כך במובנים של סבילות (tolerance) מושג הלקוח מתחום הסמים, אבל בשני המקרים זו אינה סבילות פיזית. במקרה הפסיכדלי הסבילות נובעת מהכרות מוקדמת עם החוויה הפסיכדלית, במקרה של המדיטציה ה"סבילות" אם ניתן לכנות זאת כך נובעת מכך שהחוויה גם מוכרת כבר וגם עברה אינטגרציה לתוך החיים, אם מדובר באדם שמתרגל ביום יום.
הבדלים בין פסיכדליה לחווית הריטריט
עד כאן בעניין נקודות הדמיון בין החוויה הפסיכדלית לבין המדיטציה (כאמור, אני מתייחס כאן בעיקר למדיטציית ויפאסאנא במסגרת של ריטריט) אבל מה ההבדלים המרכזיים בין השתיים? הנה כמה מההבדלים המרכזיים שניתן להעלות על הדעת:
אמצעי ההפקה והיכולת לאינטגרציה – חברי בעז יניב כתב בפוסט מצוין שפרסם בעבר על פסיכדליה ומדיטציית ויפאסאנא שההבדל בין פסיכדליה למדיטציה הוא כמו ההבדל בין טכנולוגיה לטכניקה, ואכן ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא שעל מנת לעבור לחוויה רוחנית עמוקה שממוססת את האגו, מערערת את תפיסת הזמן חלל, וחושפת רמה עמוקה יותר של המציאות מזו המטריאלית מספיק לרוב לקחת כמות נאה של פסיכדלים בכוונה נכונה ובסטינג המתאים בעוד שעל מנת להגיע לחוויה כזו באמצעות מדיטציה נדרש לימוד של טכניקה ושנים רבות של אימון מפרך, שגם הוא לא תמיד יספיק על מנת להוביל לחוויה מסוג זה (אם כי הוא יכול להוביל להרבה דברים אחרים טובים ויקרים בחיים שלכם). את חווית השיא הפסיכדלית ניתן לשחזר באופן אמין פחות או יותר באמצעות שימוש מושכל במשני תודעה ובסט וסטינג נכונים. לעומת זאת, בטווח הקצר קשה יותר לשחזר חוויות שיא מדיטטיביות. האניצ'ה – ארעיות המציאות והחוויה מראה לנו לא לצפות לשובה של חוויה רוחנית מרוממת שהגענו אליה במדיטציה אתמול. לעומת זאת בטווח הארוך, העבודה של המדיטציה והקשיבות — אם ממשיכים אותה לתוך חיי היום יום — מעניקה כלים לבנות בסיס יציב ובר קיימא יותר לקיומה של תודעה רחבה יותר בחיים.
הרפיה ואיסוף – ההבדל הזה בין טכנולוגיה לטכניקה גם יוצר הבדל בגישות שלנו בתוך החוויה. גם במדיטציה וגם בפסיכדליה מומלץ לאדם להרפות ולהתמסר – להניח לדברים להתרחש, לקבל אותם ולחקור אותם בסקרנות מבלי להתנגד. אבל בעוד שההרפיה הפסיכדלית היא הרפיה שלמה — החוויה מתרחשת ומתפתחת מאליה. לא נדרש מהאדם תרגול מיוחד — הרי שבהרפיה המדיטטיבית לא מספיק רק להרפות לחלוטין, האדם נדרש לעשות משהו (לחזור לנשימה, להיות בתשומת לב), גם אם הוא משהו שאינו עשיה, והמשהו הזה דורש מהאדם שלא רק ירפה את עצמו אלא גם יאסוף את עצמו.
פחות טיפוסי לחוויה המדיטטיבית. אפקטים וויזואלים פסיכדלים
מיקרודוזינג לעומת היי-דוזינג במדיטציה – ככל שהכמות של חומר פסיכדלי שנעשה בו שימוש גבוהה יותר כך יקשה יותר להפיק אותה ללא שימוש בחומר פסיכדלים. את השינויים הדקים בתפיסה שמחוללת חוויה פסיכדלית עם כמויות זעירות (מיקרודוזינג) ובמידה מסוימת גם בינוניות (מנות פסיכוליטיות) ניתן להשיא על ידי הכרה של הבטים שונים בדרך פעילותה של התודעה והדרכים השונות לבצע בהן מודולציות. לעומת זאת, חוויות היי-דוז פסיכדליות, כאלו שכוללות תחושה של פירוק מוחלט של האני, ego dissolution, ומפלי צבעים צבעוניים נדירות יותר וקשות יותר להפקה.
סוגי פעילות – כדי להמצא במצב פסיכדלי במסגרת מדיטציה יש לשמור על רמת ריכוז וקשיבות גבוהים. קל יותר לעשות את זה בישיבה עיניים עצומות או בהליכה איטית מאוד בחצר. קשה יותר לעשות את זה תוך כדי צפיה בסרט, ריצה בטבע או שיחה. לעומת זאת אפקטים פסיכדלים הנוצרים כתוצאה מפעולתם של משני תודעה פסיכדלים מתרחשים מכח חיצוני – הם אינם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי שיתרחשו ויכולים להתממשק לסוגים מרובים של חוויות בזמן שדעתו של האדם יכולה להיות עסוקה בנושאים שונים ומגוונים. עם זאת, גם חוויות פסיכדליות ינטו להיות חזקות פחות כשיש אינטראקציה רבה עם העולם ועוצמתיות יותר כשעוצמים את העיניים ומפנים את תשומת הלב פנימה, אז יש להן יותר חלל ואפשרות להתבטא במלוא כוחן.
אפקטים שונים – ישנם הבטים שונים בחוויה הפסיכדלית שמרכזיים פחות לחוויה המדיטטיבית. העושר העצום של הצבעים, הנוכחות יוצאת הדופן של צלילים (אפקטים דומים יכולים להופיע תוך כדי מדיטציה אבל ינגעו יותר לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצבעים וקולות ופחות להעצמה של התפיסה החושית עצמה כמו בחוויה פסיכדלית) ועוד סוגים רבים של חוויות אקזוטיות יותר ממנעד החוויה הפסיכדלית (למשל סינסתזיה, מסע אסטרלי, מעבר בין גלגולים או לתקופות אחרות בהיסטוריה). גם השינויים משמעותיים בתחושת הזמן אמנם קיימים גם במדיטציה אבל לא באותה המידה שקיימת תחת השפעת פסיכדלים, כשדקות נדמות למאות שנה ומחזור נשימה אחד יכול להראות כמו משהו שאורך שעות ארוכות.
הסנגהא עוזרת לשמור על התרגול. נזירים בודהיסטים.
נוכחות המורה והקהילה – רוב האנשים לומדים מדיטציה ממורה. בקורסים וריטיריטים של מדיטציה יש מורים שתומכים במתרגלים ומסייעים להם לפגוש את האתגרים שהם פוגשים בדרך. גם השימוש בפסיכדלים נעשה מסורתית בחברתו של שאמאן שהדריך את האדם במסעו לעבר מחוזות התודעה, אלא שבימינו, בשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שבו רוב האנשים צורכים אותם אנשים יוצאים למסעות תודעה ללא נוכחות של מורה, אם כי לעיתים קרובות בנוכחות של חבר שיש לו ניסיון רב יותר. באופן דומה, בתורה הבודהיסטית ידועה חשיבות רבה לסנגהא, חבורת המתרגלים שתומכת זו בזו. גם שימוש בצמחי רפואה נעשה לעיתים קרובות במסגרת טקסים רבי משתתפים החולקים את אותה דרך רוחנית משותפת (למשל בכנסיה הילידית האמריקאית שעושות שימוש בפיוטה, או בדתות הסנטו דיימי והאוניאו דה וג'טאל שעושות שימוש איוואסקה). אלא שבשל המעמד החוקי של הפסיכדלים והקונטקסט הצרכני שמקבל השימוש בהם לעיתים קרובות לרוב האנשים אין מסגרת כזו והם עושים שימוש במסגרות קהילתיות מובנות פחות כמו אלו שמספקים פסטיבלי טרנס, או החברים הטובים.
מידת השליטה – חוויה פסיכדלית חזקה היא משהו שמהמם את האדם ונמצא מעבר לשליטתו. גם חוויה מדיטטיבית עשויה לצאת מכלל שליטה ויכולה לכלול נקודות מאיימות הדומות לאלה שיש לעיתים בחוויה פסיכדלית, אבל ככלל היא נמצאת יותר בשליטתו של המשתמש.
אתגרים נפשיים – האתגרים הנפשיים בהם ניתן להתקל בחוויה פסיכדלית ובחווית שיא מדיטטיבית נושאים נקודות דמיון וגם נקודות שוני. הנקודה שהמשותפת בין שתיהן היא שכשאנשים מגיעים למצבים נפשיים עוצמתיים ומטלטלים פעמים רבות פחות חשובה הדרך בה הם הגיעו למצב הזה – חשוב יותר עצם החוויה ומה מתרחש בה. אתגרים הנפשיים שעולים בחוויות פסיכדליות יכולות גם לעלות במסגרת חווית מדיטציה עוצמתיות, חרדות ופחדים למשל. בו בזמן ישנם גם הבדלים משמעותיים. החוויה הפסיכדלית עשויה להיות פתאומית יותר, ויש לנו פחות שליטה עליה ולכן היא עשויה להיות מפחידה יותר, אבל יש גם אתגרים אחרים שחוויות שיא מדיטטיביות עשויות לעורר. מכיוון שהתרגול הוא פרקטיקה נמשכת לחוויה יש מעין מנוע שממשיך לפעול גם לאחר חוויות שיא וממשיך את הנביעה של ההבטים המאתגרים שעשויים להתגלות במהלך התרגול גם לאחר הריטריט – מה שמדגיש ביתר שאת את החשיבות של האינטגרציה נכונה בחיי היום יום.
מדיטציה ופסיכדליה – מסקנות ראשוניות
ככל שמעמיקים לחקור את החוויה הפסיכדלית ואת המדיטציה ניתן לראות שיש ביניהן נקודות דמיון מרכזיות, אבל גם, כצפוי נקודות שוני. חוויות פסיכדליות פתחו ב-50 שנה האחרונות את הדרך לתרגול תודעתי עבור אנשים רבים שגילו דרכן לראשונה את הפוטנציאל של התודעה לחולל טרנספורמציה בחיינו. בו בזמן, לימוד התודעה על דרכיה ואופניה הוא האלפבית של הלימוד הפסיכונאוטי, במובן הזה מדיטציה היא אולי הפרקטיקה החשובה ביותר במגוון פרקטיקות שיכולות לסייע, להעצים ולבצר את הלימוד שמתרחש במסגרת חוויות פסיכדליות.
הטקסט הנוכחי, כנאמר בכותרת, הוא חלק מחקירה ראשונית שבוודאי תדויק ותחודד בהמשך הדרך. אם יש לכן תוספות, הערות בונות או חידודים על הדברים שנאמרים כאן, תרגישו חופשי לשתף אותם כאן בתגובות.
[1] חלק מהנקודות ברשימה הזו נוגעות בעיקר למדיטציה בריטריט. כמו למשל תחושת האקסטזה, העוררות וההתרוממות שעבור רוב האנשים נדרש פרק זמן מסוים על מנת שתתפתח בהם. כלומר הן לא מתעוררות מישיבה של חצי שעה באמצע היום העבודה אלא דורשות תרגול לאורך פרק זמן נרחב יותר.
[2] Aldous Huxley, The Doors of Perception & Heaven and Hell ([S.I.]: Thinking Ink, 2011), 16–17.
עצבות וחרדה. מבחינות מסוימות, בוודאי כשמתעדכנים במתרחש דרך אתרי חדשות וחברי הפייסבוק שלך, ידע אינו דווקא כח. לפעמים נדמה שהוא קודם כל מקור לסבל ולפעמים ככל שאתה מהרהר יותר בדברים כך הם נראים מפחידים וחסרי תקווה.
כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.
(1954, Doors of perception ) – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (
המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי 
(High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.
מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין – (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (
(LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.
(Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.
(Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה 
פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (ל
ות:
תובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.